אתר זה נמצא בתהליך הקמה והרצה
May 2022
אתר זה נמצא בתהליך הקמה והרצה ואי לכך חשוף עדיין לקשיים טכניים, טעויות וצורך בהגהה. כמו כן נעשות פעולות נמרצות לאיתור בעלי זכויות יוצרים, באשר לחלק מהצילומים המופיעים באתר.
כיכר אבשלום נחנכה על שם האמן באשדוד
March 2022
כיכר אבשלום נחנכה במפגש הרחובות רוגוזין ומשה דיין, בעיר אשדוד ביום רביעי, 2.3.2022 בשעה 10:00, במעמד ראש העיר אשדוד- ד"ר יחיאל לסרי, הוריו של אבשלום-אלי ואדל אשל ואורחים.
דברים שנאמרו ע"י אחיו, ד"ר דני אשל, בטקס חנוכת הכיכר:
כבוד ראש העיר - ד"ר יחיאל לסרי, חתן פרס ישראל, האוצר וידיד המשפחה - מר יונה פישר, מר אורן טוויל - מנכ"ל החברה העירונית לתרבות, גב' נעמי אדר-הופמן, המשנה למנכ"ל ומנהלת מוסדות האמנות, מר גדי אטיאס - יו"ר הועד המנהל של מוסדות האמנות, מר עופר שריקי מעצב הכיכר, הוריי אדל ואלי אשל, אורחים נכבדים:
בשם המשפחה, אני שמח וגאה לעמוד כאן היום בטכס חנוכת כיכר האמנות ע"ש אבשלום אחי. הכיכר העגולה היא סמל לסגירת מעגל, עצוב ושמח כאחד, עבורי ועבור משפחתו, חבריו ומוקיריו של אבשלום. בילדותנו גדלתי עם אחי אבשלום ברובע ב', ושנינו למדנו בבית הספר היסודי 'אחדות'.
למרות שהיה מבוגר ממני בשנתיים בלבד, הוא היה לי אח בכור לכול דבר, לקח אותי מהגן, חימם לי אוכל (בימים שבהם שעדיין לא הומצא המיקרו-גל) ובעיקר הגן ושמר עלי בשכונה-הלא-פשוטה שבה גדלנו, ברובע ב'.
אבשלום אחי היה ידוע באומץ ליבו יוצא הדופן. אני זוכר אותו מקפץ על קצות החוליות הבונות את שובר הגלים של הנמל, הים סוער ושוצף, מתחתיו תהומות מפחידים ואני זוחל אחריו רועד מסלע לסלע. יחד שיחקנו כדורגל בגן הציבורי שסביב הספריה העירונית, יחד אימצנו וגידלנו כלבי רחוב נטושים, ויחד הסתובבנו בגבעות החול הרבות שהקיפו את אשדוד, עם או בלי חמור אקראי שסחבנו מהבדואים שגרו שם בזמנו.
כשהיה מחשיך היינו חוזרים הביתה; אבשלום היה שוכב במיטה, מגבת על החזה שלו ועליה הר של כריכים, וקורא ספרים, המון ספרים, בקצב מסחרר. אני זוכר שהוא היה הילד היחיד שקיבל אישור חריג לעבור לקומת המבוגרים בספריה ברובע ב', כי הספרניות ידעו ואישרו שמיצה את מדפי הספרים המיועדים לבני גילו. אז הבין, לדעתי, שהוא יכול ללמוד בכוחות עצמו כל מה שירצה, מספרים – הגוגל של אותם ימים.
אבשלום שירת בחיל האוויר כאיש צוות קרקע, ואף היה אף חייל מצטיין בבסיס חצרים, אך השירות וקבלת המרות היו קשים לו. לכן, כשהשתחרר מהצבא, בנה לו בקתת עץ בחוף מדרום לאשדוד, היום החוף של רובע ט"ו, ושם גר והכין תכשיטים מצדפים שאסף בחוף, ומכר אותם כדי לאסוף כסף לכרטיס טיסה לפריז. אשדוד היא תבנית נוף הולדתו בכל מובן אפשרי, אין ספק שהחופים הבתוליים של אשדוד הצעירה היו גורם משמעותי בעיצוב דמותו.
כשהגיע לפריז הפך במהירות מסחררת לאמן גדול. הוא היה אוטודידקט שלימד את עצמו כל מה שידע ובעיקר - שינה את עצמו. גדולים וחשובים ממני אמרו שאבשלום הוא אחד האמנים החשובים והמשפיעים ביותר שיצאו אי פעם ממדינתנו הקטנה.
הוריי – שמתגוררים בעיר למעלה משישים שנה – בני משפחתי ואני מתרגשים מאד שהעיר שלנו בחרה להוקיר את זכרו של אבשלום, אומנותו ורעיונותיו בכיכר יפה זו. אנחנו מודים על כך מקרב לב לראש העיר, ליונה פישר שדחף, יזם ופעל, ליובל ביטון ולרבים אחרים שטרחו בעניין זה.
בשמי ובשם הורי אדל ואלי אשל.
מדדים חיוניים
February 2023 – June 2023
דופק וקצב נשימה באמנות עכשווית
אמנים משתתפים: אבשלום, שרון אזגי, כריסטיאן בולטנסקי, לואיז בורז'ואה, דאגלס גורדון, גדעון גכטמן, רחינה חוסה גלינדו, סופי דופון, ענבל הופמן, דור זליכה לוי, מרים כבסה, דקלה מוסקוביץ, אבי סבח, לילך שטיאט, עלמה שניאור
חיינו תלויים בזרימה של אוויר ושל דם. כל תנועה וכל תחושה מופעלת על-ידי קצב פנימי – של אוויר שנשאב פנימה אל הריאות ונפלט החוצה, ושל דם שזורם מן הלב ובחזרה. הגוף עובד כמכונה מתוכנתת היטב, שמערכותיה המורכבות נסתרות מן העין וחבויות מתחת לעור. בתערוכה מוצגות עבודות שבהן הקצב הנסתר של הנשימה והדופק מקבל ביטוי חזותי וקולי; עבודות שחודרות אל תוככי הגוף וחושפות את הבלתי נראה. המנגנון הפנימי שמפעיל את הגוף נפתח אל פני השטח, והגבולות בין פנים וחוץ מיטשטשים.
קצב הדופק וקצב הנשימה הם בין המדדים החיוניים שעל פיהם קובעים הרופאים אם אדם בריא, או חולה, או מת. המדדים החיוניים מושפעים במישרין ממצב הרגש: הם משתנים ברגעים של רוגע או התרגשות, פחד או התאהבות. בתערוכה זו מוצגים כמה מן התוצרים הממשיים של המדדים החיוניים הללו ביצירות אמנות מעשרים השנים האחרונות. קווים, אורות וצלילים נוצרים תוך התאמת המעשה האמנותי למקצב של פעימות הלב ושאיפה-נשיפה, הקובע את מבנה היצירה. התעמקות במקצב הזה – רגוע וסדיר, מהיר ותזזיתי או דומם לחלוטין – עשויה להוליך צלילה פנימה אל תוך התודעה. לחלופין, יש בה כדי להעלות אל התודעה את אלה שמדממים או את אלה שמנעו מהם אוויר לנשימה.
Post Scriptum. A Museum Forgotten by Heart
October 2024
יצירת הווידאו ארטNOISE(1993), אבשלום, תוצג בתערוכה פוסט סקריפטום. התערוכה תתקיים מה-4 באוקטובר 2024 ועד ה-16 בפברואר 2025.
שבע השנים של אבשלום
May 2022
סרט דוקומנטרי: ישראל 2022, 60 דקות, עברית, אנגלית וצרפתית, כתוביות בעברית ובאנגלית
מאיר אשל, נער חופים בן 22 מאשדוד, קונה כרטיס לכיוון אחד לפריז וממציא את עצמו מחדש כאמן בשם אבשלום. מהר מאד הוא פורץ כמטאור בשמי סצנת האמנות, ומוצג במוזיאונים היוקרתיים ביותר בעולם: Centre Pompidou Paris, Tate Modern Gallery London, הביאנלה בוונציה, מוזיאון ישראל ועוד.
הצלחתו של אבשלום הייתה קצרת מועד – כמעט 7 שנים עברו מאז הגעתו לפריז עד שבשיא הצלחתו, בגיל 28, הוא מת באופן טראגי. שנים מאוחר יותר, מתמנה אחיו הצעיר, דני אשל, למנהל העיזבון של אבשלום, ומשימתו הראשונה – מכירת יצירתו האחרונה של אבשלום. באמצעות המסע שלו אנו נחשפים לסיפורו הייחודי של האמן הישראלי יוצא דופן.
יוצרים ותסריט: דוד אופק, עמית עזז
הפקה: דיויד נוי, יורם עברי
חברת הפקה: סינמקס הפקות בע"מ
עריכה: ירדן קום
צילום: יורם עברי
תחקיר: עמית עזז, שרון חמו
עיצוב פסקול: רותם דרור
מוזיקה: אסף תלמודי, יובל גולדנברג, דידי ארז
מקור: Cinemax Productions Ltd
גופים תומכים/משדרים: yes דוקו, קרן רבינוביץ' - פרוייקט קולנוע, מפעל הפיס
הסרט זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל דוקאביב 2022; מועמד לפרס אופיר, לסרט התיעודי הטוב ביותר.
אבשלום אבשלום
June 2021
תערוכה ב-CAPC, בורדו, צרפת
עם: אבשלום, Alain Buffard, Dora García, Robert Gober, Felix Gonzalez-Torres, Marie-Ange Guilleminot, Mona Hatoum, Laura Lamiel, Myriam Mihindou
התערוכה הקבוצתית "אבשלום אבשלום" לוקחת את עבודתו שנקטעה בטרם עת של האמן אבשלום ומציעה פרשנויות חדשות באמצעות מבחר יצירות של אמנים אחרים בני דורו ורשת של זיקות רעיוניות וצורניות. אבשלום הידוע בעיקר בזכות ה"תאים" שלו - מבנים גיאומטריים, אדריכליים צבועים בלבן, שהאמן הגה ובנה לחיות בהם - הפרקטיקה של אבשלום נחשבה לעתים קרובות לחלק מגנאלוגיה של אוונגרדים, המשך של רדיקליזם מופשט, גנרי ואידיאלי כאחד. , מנותק ממקריות עולמית. מבלי לרצות להתעלם מההרמוניה בין עבודתו של אבשלום לבין טלאולוגיה היסטורית מסוימת, תערוכה זו חוקרת כוונה ומשמעות על ידי הצעת גישה סובייקטיבית, פוליטית ומגלמת יותר.
מתוך מבחר גדול של רישומיו, דגמים, פסלים, מפות ואבות טיפוס מובנים בקנה מידה, אנו מנסים להראות כיצד עבודתו של אבשלום - שהמסלול הליניארי שלה היה צריך להוביל לפרויקט לכל החיים שהיה עולה על תחום האמנות - ניתן לבטא סביב דרכי חשיבה חדשות ייחודיות. בדיעבד, מתחת למינימליזם של יצירותיו, חדר אבשלום לשלל שאלות חברתיות, רגשיות ופסיכולוגיות שכולן נוגעות לשחרור גוף פיזי מגוף פוליטי. התאים שלו פחות קלסטרופובים או דדוקטיבים מאשר מרחבים נפשיים ופיסיים מובנים בקנה מידה: גם מוגנים וגם מחוברים. אפשר לראות בהם כמעט מכשירים ביו-טפילים שמתפקדים כמקום מגורים וטיפול בסביבה הנחשבת על ידי האמן כסכום של אג'נדות שונות וקובעות שנקבעו על ידי תרבות שעבודתו תאפשר לו להשתחרר ממנה. אפשר לראות בהם כמעט מכשירים ביו-טפילים שמתפקדים כמקום מגורים וטיפול בסביבה הנחשבת על ידי האמן כסכום של אג'נדות שונות וקובעות שנקבעו על ידי תרבות שעבודתו תאפשר לו להשתחרר ממנה.
כדרך להשוות עם אוטופיה קונקרטית זו, וכחלק מהיגיון שהוא פחות דיאלקטי ממה שהוא פתח לאפשרויות, בחרנו ביצירות של שמונה אמנים (Alain Buffard, Dora García, Robert Gober, Felix Gonzalez-Torres, Marie-Ange Guilleminot, Mona Hatoum, Laura Lamiel, Myriam Mihindou) שאנו מאמינים שייצרו נקודות מבט מרובות. יצירות אלו, כשהן מפוזרות בין היצירות של אבשלום, צריכות להיחשב כבלדרים המאפשרים העברת שאלות תרבותיות, רוחניות, זהותיות, פואטיות וסנטימנטליות החורגות מהגישה המונוליטית העיקרית ולעתים קרובות בלתי חדירה של אבשלום תוכנית זו ממקמת את הקריירה הצורבת של אבשלום בדיעבד: לא ברוח ההיפותטית של זמנו - שנות ה-90 - אלא כחלק מרשת של תהודה פוליטית, פורמלית ואפקטיבית שאת ההדים שלהן ניתן לשמוע עד היום.
הבחינה מחדש ביצירתו של אבשלום כמעט שלושים שנה לאחר מותו מחייבת שיקוף של ייחודו, כמו גם קרבתו לדור מסוים של אמנים שעלו לבמה הבינלאומית בתחילת שנות התשעים. עבודתו של אבשלום – המורחבת כולה לכיוון רצון לחיות ובתנאים שלו – צריכה להיות ממוקמת עם אותם אמנים אשר, במיוחד בהקשר של המאבק באיידס, מניחים בצד כל הפרעה שהפרידה פעם בין אקטיביזם לפרקטיקה אמנותית. כל זאת כדי לטבול עצמם בפרקטיקות המונעות על ידי הדחיפות וההכרח החיוני להתקיים ולהעיד על קיום זה. אלו הן הגנות מגולמות של מנגנוני דיכוי ודטרמיניזם, שנעשו לביצועים ו"שולבו" פיזית, הממקמים את הקריירה הצורבת של אבשלום בדיעבד: לא ברוח ההיפותטית של זמנו - שנות ה-90 - אלא כחלק מרשת של פוליטיות, פורמליות. ותהודה רגשית שאת ההדים שלהם אפשר לשמוע עד היום.
אוצרים: גיום דזנג'ס ופרנסואה פירון
תרגום מאנגלית של המקור: https://www.capc-bordeaux.fr/en/program/absalon-absalon
בריקדות
July 2023
מגזין III, יפו
אמנים: אבשלום, גסטון צבי איצקוביץ, שחר יהלום, סאהר מיעארי
״היכן שישנו כוח ישנה התנגדות, ויחד עם זאת, או ליתר דיוק, מאותו טעם, זו אינה נמצאת לעולם בעמדה של חיצוניות ביחס לכוח. […] לכן, ביחס לכוח אין בנמצא מקום אחד שהוא מקום הסירוב הגדול – נשמת המרד, מוקד כל ההתקוממויות, החוק הטהור של המהפכנות. יש רק התנגדויות בלשון רבים וכל אחת מהן היא מקרה מיוחד: התנגדויות אפשריות, הכרחיות, בלתי-צפויות, ספונטניות, פראיות, מתרפסות, אלימות, התנגדויות מתוזמרות או של איש אחד, מתוך מחשבת רווח או מתוך הקרבה עצמית, מסרבות לכל פיוס או אצות אלי פשרה״.
מישל פוקו, ״תולדות המיניות I הרצון לדעת״, מצרפתית: גבריאל אש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ׳ 66
בריקדות, זגוגיות מנופצות, שריפה והרס הם הדימויים הוויזואליים האסוציאטיביים שמעלה המושג התנגדות. אבל התנגדות אינה עומדת תמיד בסתירה למבני הכוח. גם כשהיא פועלת נגדם היא חלק מהם, חולקת איתם שיטות, חומרים וצורות, מתקיימת בשוליהם או משכפלת אותם בתוכה. הניסיון לערער על מבני הכוח כרוך אפוא גם בפעולת ערעור פנימית; ההתנגדות לכוח היא גם התנגדות לכוח שמקונן בך – היא מאתרת את עקבותיו בתוכה, ויוצאת נגדו בפעולות מתמשכות של בנייה והתחדשות. ההווה הישראלי ממחיש זאת היטב.
העיסוק ביחסים בין התנגדות לבנייה בתערוכה זו התפתח מתוך עבודותיו של האמן אבשלום (מאיר אשל), שנולד בישראל ופעל בצרפת משנת 1987 ועד למותו בטרם עת בשנת 1993. יצירתו של אבשלום לאורך שבע שנות פעולתו כללה מבנים ודגמים אדריכליים בצבע לבן, עבודות וידאו ורישומים, ועסקה בשאלות שנגעו למקומו של הגוף בתוך המבנה החברתי והפוליטי.[1] הפרויקט האחרון והמקיף ביותר שלו, אותו כינה Cellules (תאים), היה סדרה של ששה תאי מגורים ליחיד, אותם הוא תכנן להציב בשש בירות מרכזיות ברחבי העולם. מעוצבים על פי מידותיו, בעיצוב מינימליסטי וסגפני, ובנויים מעץ וקרטון וצבועים בלבן, התאים נועדו לחקור את האפשרות של מרחב התבודדות והתבוננות פנימית השומר על קרבה לחיים בעיר. בהסבר שנלווה לתערוכה שהציג במוזיאון לאמנות עכשווית בפריס (Cells, Musée d’Art Moderne de la Ville de Paris), התייחס אבשלום לעבודות התאים שלו כחלק מדיאלקטיקת ההתנגדות:
״תא הוא מנגנון שמתנה את תנועותיי. עם הזמן וההרגל, המנגנון הזה יהפוך להיות הנוחות שלי… ההכרחיות של הפרויקט נובעת מתוך המגבלות המוטלות… בידי יקום אסתטי שבו הדברים עוברים סטנדרטיזציה ומיצוע… הייתי רוצה להפוך את התאים האלה לבתים שלי, שבהם אני מגדיר את התחושות שלי ומטפח את ההתנהגויות שלי. הבתים האלה יהיה אמצעי התנגדות לחברה שמונעת ממני להיות מה שאני מוכרח להיות.״
Absalon, Cellules, Musée d’Art Moderne de la Ville de Paris, 1993.
בתערוכה מוצגות שתי עבודות וידאו, שלדבריו של אבשלום מבטאות את אותה דיאלקטיקה[2]. את הצעה למגורים (1991), המוקדמת מבין שתי העבודות, צילם אבשלום בסביבה אבסטרקטית שבה לא ניתן לזהות את השחקן, את הפעולות שהוא מבצע או את האובייקטים בהם הוא משתמש. הוא תיאר את הוידאו כמטאפורה לאופן שבו המבנים החברתיים ממשטרים ומכתיבים את חיי היום יום של הפרט. לעומת זאת, בסרט ההמשך, פתרונות (1992), צילם אבשלום את עצמו, בסביבה מוכרת, מבצע פעולות שגורות, ותיאר אותו כסדרה של פתרונות מוצעים לחיים עצמם, לא עוד מטאפורה. בשתי עבודות הוידאו המבנה בנוי כמרחב ביתי שמספק לגוף הגנה, ויחד עם זאת גם מגביל ומדכא אותו. זהו מבנה צר וקלאוסטרופובי, שאינו מאפשר מרווח תנועה, ובנוי בדומה למבנים שבהם פועל הכוח, אבל הוא גם המקום שמתוכו מכונן את עצמו אבשלום כאדם מתנגד וכאמן.
מתוך טקסט של כרמית גלילי
אוצרת, מגזין III יפו, 2023
–
[1] משה ניניו, “אי חזון קורן, או הקצוות המתאבכים של האפלה”, אבשלום, קטלוג תערוכה, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, עמ’ 25.
Absalon, Lecture, E’cole Nationale Superieure des Beaux- art, Paris, May 4 ,1993 [2]
