אתר זה נמצא בתהליך הקמה והרצה
May 2022
אתר זה נמצא בתהליך הקמה והרצה ואי לכך חשוף עדיין לקשיים טכניים, טעויות וצורך בהגהה. כמו כן נעשות פעולות נמרצות לאיתור בעלי זכויות יוצרים, באשר לחלק מהצילומים המופיעים באתר.
כיכר אבשלום נחנכה על שם האמן באשדוד
March 2022
כיכר אבשלום נחנכה במפגש הרחובות רוגוזין ומשה דיין, בעיר אשדוד ביום רביעי, 2.3.2022 בשעה 10:00, במעמד ראש העיר אשדוד- ד"ר יחיאל לסרי, הוריו של אבשלום-אלי ואדל אשל ואורחים.
דברים שנאמרו ע"י אחיו, ד"ר דני אשל, בטקס חנוכת הכיכר:
כבוד ראש העיר - ד"ר יחיאל לסרי, חתן פרס ישראל, האוצר וידיד המשפחה - מר יונה פישר, מר אורן טוויל - מנכ"ל החברה העירונית לתרבות, גב' נעמי אדר-הופמן, המשנה למנכ"ל ומנהלת מוסדות האמנות, מר גדי אטיאס - יו"ר הועד המנהל של מוסדות האמנות, מר עופר שריקי מעצב הכיכר, הוריי אדל ואלי אשל, אורחים נכבדים:
בשם המשפחה, אני שמח וגאה לעמוד כאן היום בטכס חנוכת כיכר האמנות ע"ש אבשלום אחי. הכיכר העגולה היא סמל לסגירת מעגל, עצוב ושמח כאחד, עבורי ועבור משפחתו, חבריו ומוקיריו של אבשלום. בילדותנו גדלתי עם אחי אבשלום ברובע ב', ושנינו למדנו בבית הספר היסודי 'אחדות'.
למרות שהיה מבוגר ממני בשנתיים בלבד, הוא היה לי אח בכור לכול דבר, לקח אותי מהגן, חימם לי אוכל (בימים שבהם שעדיין לא הומצא המיקרו-גל) ובעיקר הגן ושמר עלי בשכונה-הלא-פשוטה שבה גדלנו, ברובע ב'.
אבשלום אחי היה ידוע באומץ ליבו יוצא הדופן. אני זוכר אותו מקפץ על קצות החוליות הבונות את שובר הגלים של הנמל, הים סוער ושוצף, מתחתיו תהומות מפחידים ואני זוחל אחריו רועד מסלע לסלע. יחד שיחקנו כדורגל בגן הציבורי שסביב הספריה העירונית, יחד אימצנו וגידלנו כלבי רחוב נטושים, ויחד הסתובבנו בגבעות החול הרבות שהקיפו את אשדוד, עם או בלי חמור אקראי שסחבנו מהבדואים שגרו שם בזמנו.
כשהיה מחשיך היינו חוזרים הביתה; אבשלום היה שוכב במיטה, מגבת על החזה שלו ועליה הר של כריכים, וקורא ספרים, המון ספרים, בקצב מסחרר. אני זוכר שהוא היה הילד היחיד שקיבל אישור חריג לעבור לקומת המבוגרים בספריה ברובע ב', כי הספרניות ידעו ואישרו שמיצה את מדפי הספרים המיועדים לבני גילו. אז הבין, לדעתי, שהוא יכול ללמוד בכוחות עצמו כל מה שירצה, מספרים – הגוגל של אותם ימים.
אבשלום שירת בחיל האוויר כאיש צוות קרקע, ואף היה אף חייל מצטיין בבסיס חצרים, אך השירות וקבלת המרות היו קשים לו. לכן, כשהשתחרר מהצבא, בנה לו בקתת עץ בחוף מדרום לאשדוד, היום החוף של רובע ט"ו, ושם גר והכין תכשיטים מצדפים שאסף בחוף, ומכר אותם כדי לאסוף כסף לכרטיס טיסה לפריז. אשדוד היא תבנית נוף הולדתו בכל מובן אפשרי, אין ספק שהחופים הבתוליים של אשדוד הצעירה היו גורם משמעותי בעיצוב דמותו.
כשהגיע לפריז הפך במהירות מסחררת לאמן גדול. הוא היה אוטודידקט שלימד את עצמו כל מה שידע ובעיקר - שינה את עצמו. גדולים וחשובים ממני אמרו שאבשלום הוא אחד האמנים החשובים והמשפיעים ביותר שיצאו אי פעם ממדינתנו הקטנה.
הוריי – שמתגוררים בעיר למעלה משישים שנה – בני משפחתי ואני מתרגשים מאד שהעיר שלנו בחרה להוקיר את זכרו של אבשלום, אומנותו ורעיונותיו בכיכר יפה זו. אנחנו מודים על כך מקרב לב לראש העיר, ליונה פישר שדחף, יזם ופעל, ליובל ביטון ולרבים אחרים שטרחו בעניין זה.
בשמי ובשם הורי אדל ואלי אשל.
מדדים חיוניים
February 2023 – June 2023
דופק וקצב נשימה באמנות עכשווית
אמנים משתתפים: אבשלום, שרון אזגי, כריסטיאן בולטנסקי, לואיז בורז'ואה, דאגלס גורדון, גדעון גכטמן, רחינה חוסה גלינדו, סופי דופון, ענבל הופמן, דור זליכה לוי, מרים כבסה, דקלה מוסקוביץ, אבי סבח, לילך שטיאט, עלמה שניאור
חיינו תלויים בזרימה של אוויר ושל דם. כל תנועה וכל תחושה מופעלת על-ידי קצב פנימי – של אוויר שנשאב פנימה אל הריאות ונפלט החוצה, ושל דם שזורם מן הלב ובחזרה. הגוף עובד כמכונה מתוכנתת היטב, שמערכותיה המורכבות נסתרות מן העין וחבויות מתחת לעור. בתערוכה מוצגות עבודות שבהן הקצב הנסתר של הנשימה והדופק מקבל ביטוי חזותי וקולי; עבודות שחודרות אל תוככי הגוף וחושפות את הבלתי נראה. המנגנון הפנימי שמפעיל את הגוף נפתח אל פני השטח, והגבולות בין פנים וחוץ מיטשטשים.
קצב הדופק וקצב הנשימה הם בין המדדים החיוניים שעל פיהם קובעים הרופאים אם אדם בריא, או חולה, או מת. המדדים החיוניים מושפעים במישרין ממצב הרגש: הם משתנים ברגעים של רוגע או התרגשות, פחד או התאהבות. בתערוכה זו מוצגים כמה מן התוצרים הממשיים של המדדים החיוניים הללו ביצירות אמנות מעשרים השנים האחרונות. קווים, אורות וצלילים נוצרים תוך התאמת המעשה האמנותי למקצב של פעימות הלב ושאיפה-נשיפה, הקובע את מבנה היצירה. התעמקות במקצב הזה – רגוע וסדיר, מהיר ותזזיתי או דומם לחלוטין – עשויה להוליך צלילה פנימה אל תוך התודעה. לחלופין, יש בה כדי להעלות אל התודעה את אלה שמדממים או את אלה שמנעו מהם אוויר לנשימה.
Post Scriptum. A Museum Forgotten by Heart
October 2024
יצירת הווידאו ארטNOISE(1993), אבשלום, תוצג בתערוכה פוסט סקריפטום. התערוכה תתקיים מה-4 באוקטובר 2024 ועד ה-16 בפברואר 2025.
שבע השנים של אבשלום
May 2022
סרט דוקומנטרי: ישראל 2022, 60 דקות, עברית, אנגלית וצרפתית, כתוביות בעברית ובאנגלית
מאיר אשל, נער חופים בן 22 מאשדוד, קונה כרטיס לכיוון אחד לפריז וממציא את עצמו מחדש כאמן בשם אבשלום. מהר מאד הוא פורץ כמטאור בשמי סצנת האמנות, ומוצג במוזיאונים היוקרתיים ביותר בעולם: Centre Pompidou Paris, Tate Modern Gallery London, הביאנלה בוונציה, מוזיאון ישראל ועוד.
הצלחתו של אבשלום הייתה קצרת מועד – כמעט 7 שנים עברו מאז הגעתו לפריז עד שבשיא הצלחתו, בגיל 28, הוא מת באופן טראגי. שנים מאוחר יותר, מתמנה אחיו הצעיר, דני אשל, למנהל העיזבון של אבשלום, ומשימתו הראשונה – מכירת יצירתו האחרונה של אבשלום. באמצעות המסע שלו אנו נחשפים לסיפורו הייחודי של האמן הישראלי יוצא דופן.
יוצרים ותסריט: דוד אופק, עמית עזז
הפקה: דיויד נוי, יורם עברי
חברת הפקה: סינמקס הפקות בע"מ
עריכה: ירדן קום
צילום: יורם עברי
תחקיר: עמית עזז, שרון חמו
עיצוב פסקול: רותם דרור
מוזיקה: אסף תלמודי, יובל גולדנברג, דידי ארז
מקור: Cinemax Productions Ltd
גופים תומכים/משדרים: yes דוקו, קרן רבינוביץ' - פרוייקט קולנוע, מפעל הפיס
הסרט זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל דוקאביב 2022; מועמד לפרס אופיר, לסרט התיעודי הטוב ביותר.
אבשלום אבשלום
June 2021
תערוכה ב-CAPC, בורדו, צרפת
עם: אבשלום, Alain Buffard, Dora García, Robert Gober, Felix Gonzalez-Torres, Marie-Ange Guilleminot, Mona Hatoum, Laura Lamiel, Myriam Mihindou
התערוכה הקבוצתית "אבשלום אבשלום" לוקחת את עבודתו שנקטעה בטרם עת של האמן אבשלום ומציעה פרשנויות חדשות באמצעות מבחר יצירות של אמנים אחרים בני דורו ורשת של זיקות רעיוניות וצורניות. אבשלום הידוע בעיקר בזכות ה"תאים" שלו - מבנים גיאומטריים, אדריכליים צבועים בלבן, שהאמן הגה ובנה לחיות בהם - הפרקטיקה של אבשלום נחשבה לעתים קרובות לחלק מגנאלוגיה של אוונגרדים, המשך של רדיקליזם מופשט, גנרי ואידיאלי כאחד. , מנותק ממקריות עולמית. מבלי לרצות להתעלם מההרמוניה בין עבודתו של אבשלום לבין טלאולוגיה היסטורית מסוימת, תערוכה זו חוקרת כוונה ומשמעות על ידי הצעת גישה סובייקטיבית, פוליטית ומגלמת יותר.
מתוך מבחר גדול של רישומיו, דגמים, פסלים, מפות ואבות טיפוס מובנים בקנה מידה, אנו מנסים להראות כיצד עבודתו של אבשלום - שהמסלול הליניארי שלה היה צריך להוביל לפרויקט לכל החיים שהיה עולה על תחום האמנות - ניתן לבטא סביב דרכי חשיבה חדשות ייחודיות. בדיעבד, מתחת למינימליזם של יצירותיו, חדר אבשלום לשלל שאלות חברתיות, רגשיות ופסיכולוגיות שכולן נוגעות לשחרור גוף פיזי מגוף פוליטי. התאים שלו פחות קלסטרופובים או דדוקטיבים מאשר מרחבים נפשיים ופיסיים מובנים בקנה מידה: גם מוגנים וגם מחוברים. אפשר לראות בהם כמעט מכשירים ביו-טפילים שמתפקדים כמקום מגורים וטיפול בסביבה הנחשבת על ידי האמן כסכום של אג'נדות שונות וקובעות שנקבעו על ידי תרבות שעבודתו תאפשר לו להשתחרר ממנה. אפשר לראות בהם כמעט מכשירים ביו-טפילים שמתפקדים כמקום מגורים וטיפול בסביבה הנחשבת על ידי האמן כסכום של אג'נדות שונות וקובעות שנקבעו על ידי תרבות שעבודתו תאפשר לו להשתחרר ממנה.
כדרך להשוות עם אוטופיה קונקרטית זו, וכחלק מהיגיון שהוא פחות דיאלקטי ממה שהוא פתח לאפשרויות, בחרנו ביצירות של שמונה אמנים (Alain Buffard, Dora García, Robert Gober, Felix Gonzalez-Torres, Marie-Ange Guilleminot, Mona Hatoum, Laura Lamiel, Myriam Mihindou) שאנו מאמינים שייצרו נקודות מבט מרובות. יצירות אלו, כשהן מפוזרות בין היצירות של אבשלום, צריכות להיחשב כבלדרים המאפשרים העברת שאלות תרבותיות, רוחניות, זהותיות, פואטיות וסנטימנטליות החורגות מהגישה המונוליטית העיקרית ולעתים קרובות בלתי חדירה של אבשלום תוכנית זו ממקמת את הקריירה הצורבת של אבשלום בדיעבד: לא ברוח ההיפותטית של זמנו - שנות ה-90 - אלא כחלק מרשת של תהודה פוליטית, פורמלית ואפקטיבית שאת ההדים שלהן ניתן לשמוע עד היום.
הבחינה מחדש ביצירתו של אבשלום כמעט שלושים שנה לאחר מותו מחייבת שיקוף של ייחודו, כמו גם קרבתו לדור מסוים של אמנים שעלו לבמה הבינלאומית בתחילת שנות התשעים. עבודתו של אבשלום – המורחבת כולה לכיוון רצון לחיות ובתנאים שלו – צריכה להיות ממוקמת עם אותם אמנים אשר, במיוחד בהקשר של המאבק באיידס, מניחים בצד כל הפרעה שהפרידה פעם בין אקטיביזם לפרקטיקה אמנותית. כל זאת כדי לטבול עצמם בפרקטיקות המונעות על ידי הדחיפות וההכרח החיוני להתקיים ולהעיד על קיום זה. אלו הן הגנות מגולמות של מנגנוני דיכוי ודטרמיניזם, שנעשו לביצועים ו"שולבו" פיזית, הממקמים את הקריירה הצורבת של אבשלום בדיעבד: לא ברוח ההיפותטית של זמנו - שנות ה-90 - אלא כחלק מרשת של פוליטיות, פורמליות. ותהודה רגשית שאת ההדים שלהם אפשר לשמוע עד היום.
אוצרים: גיום דזנג'ס ופרנסואה פירון
תרגום מאנגלית של המקור: https://www.capc-bordeaux.fr/en/program/absalon-absalon
בריקדות
July 2023
מגזין III, יפו
אמנים: אבשלום, גסטון צבי איצקוביץ, שחר יהלום, סאהר מיעארי
״היכן שישנו כוח ישנה התנגדות, ויחד עם זאת, או ליתר דיוק, מאותו טעם, זו אינה נמצאת לעולם בעמדה של חיצוניות ביחס לכוח. […] לכן, ביחס לכוח אין בנמצא מקום אחד שהוא מקום הסירוב הגדול – נשמת המרד, מוקד כל ההתקוממויות, החוק הטהור של המהפכנות. יש רק התנגדויות בלשון רבים וכל אחת מהן היא מקרה מיוחד: התנגדויות אפשריות, הכרחיות, בלתי-צפויות, ספונטניות, פראיות, מתרפסות, אלימות, התנגדויות מתוזמרות או של איש אחד, מתוך מחשבת רווח או מתוך הקרבה עצמית, מסרבות לכל פיוס או אצות אלי פשרה״.
מישל פוקו, ״תולדות המיניות I הרצון לדעת״, מצרפתית: גבריאל אש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ׳ 66
בריקדות, זגוגיות מנופצות, שריפה והרס הם הדימויים הוויזואליים האסוציאטיביים שמעלה המושג התנגדות. אבל התנגדות אינה עומדת תמיד בסתירה למבני הכוח. גם כשהיא פועלת נגדם היא חלק מהם, חולקת איתם שיטות, חומרים וצורות, מתקיימת בשוליהם או משכפלת אותם בתוכה. הניסיון לערער על מבני הכוח כרוך אפוא גם בפעולת ערעור פנימית; ההתנגדות לכוח היא גם התנגדות לכוח שמקונן בך – היא מאתרת את עקבותיו בתוכה, ויוצאת נגדו בפעולות מתמשכות של בנייה והתחדשות. ההווה הישראלי ממחיש זאת היטב.
העיסוק ביחסים בין התנגדות לבנייה בתערוכה זו התפתח מתוך עבודותיו של האמן אבשלום (מאיר אשל), שנולד בישראל ופעל בצרפת משנת 1987 ועד למותו בטרם עת בשנת 1993. יצירתו של אבשלום לאורך שבע שנות פעולתו כללה מבנים ודגמים אדריכליים בצבע לבן, עבודות וידאו ורישומים, ועסקה בשאלות שנגעו למקומו של הגוף בתוך המבנה החברתי והפוליטי.[1] הפרויקט האחרון והמקיף ביותר שלו, אותו כינה Cellules (תאים), היה סדרה של ששה תאי מגורים ליחיד, אותם הוא תכנן להציב בשש בירות מרכזיות ברחבי העולם. מעוצבים על פי מידותיו, בעיצוב מינימליסטי וסגפני, ובנויים מעץ וקרטון וצבועים בלבן, התאים נועדו לחקור את האפשרות של מרחב התבודדות והתבוננות פנימית השומר על קרבה לחיים בעיר. בהסבר שנלווה לתערוכה שהציג במוזיאון לאמנות עכשווית בפריס (Cells, Musée d’Art Moderne de la Ville de Paris), התייחס אבשלום לעבודות התאים שלו כחלק מדיאלקטיקת ההתנגדות:
״תא הוא מנגנון שמתנה את תנועותיי. עם הזמן וההרגל, המנגנון הזה יהפוך להיות הנוחות שלי… ההכרחיות של הפרויקט נובעת מתוך המגבלות המוטלות… בידי יקום אסתטי שבו הדברים עוברים סטנדרטיזציה ומיצוע… הייתי רוצה להפוך את התאים האלה לבתים שלי, שבהם אני מגדיר את התחושות שלי ומטפח את ההתנהגויות שלי. הבתים האלה יהיה אמצעי התנגדות לחברה שמונעת ממני להיות מה שאני מוכרח להיות.״
Absalon, Cellules, Musée d’Art Moderne de la Ville de Paris, 1993.
בתערוכה מוצגות שתי עבודות וידאו, שלדבריו של אבשלום מבטאות את אותה דיאלקטיקה[2]. את הצעה למגורים (1991), המוקדמת מבין שתי העבודות, צילם אבשלום בסביבה אבסטרקטית שבה לא ניתן לזהות את השחקן, את הפעולות שהוא מבצע או את האובייקטים בהם הוא משתמש. הוא תיאר את הוידאו כמטאפורה לאופן שבו המבנים החברתיים ממשטרים ומכתיבים את חיי היום יום של הפרט. לעומת זאת, בסרט ההמשך, פתרונות (1992), צילם אבשלום את עצמו, בסביבה מוכרת, מבצע פעולות שגורות, ותיאר אותו כסדרה של פתרונות מוצעים לחיים עצמם, לא עוד מטאפורה. בשתי עבודות הוידאו המבנה בנוי כמרחב ביתי שמספק לגוף הגנה, ויחד עם זאת גם מגביל ומדכא אותו. זהו מבנה צר וקלאוסטרופובי, שאינו מאפשר מרווח תנועה, ובנוי בדומה למבנים שבהם פועל הכוח, אבל הוא גם המקום שמתוכו מכונן את עצמו אבשלום כאדם מתנגד וכאמן.
מתוך טקסט של כרמית גלילי
אוצרת, מגזין III יפו, 2023
–
[1] משה ניניו, “אי חזון קורן, או הקצוות המתאבכים של האפלה”, אבשלום, קטלוג תערוכה, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, עמ’ 25.
Absalon, Lecture, E’cole Nationale Superieure des Beaux- art, Paris, May 4 ,1993 [2]
מאיר אשל, הבכור מארבעת ילדיהם של אדל ואלי אשל, נולד ב-26 בדצמבר 1964 בעיר אשדוד. אדל, אמו של מאיר הייתה עקרת בית ואלי, אביו, חשמלאי תעשייה. את מרבית ילדותו עבר אשל בעיר אשדוד, מגיל צעיר הצטייר כילד כריזמטי , הידוע באומץ ליבו ובנועזותו, עת שהיה מוביל ילדי השכונה להרפתקאות בסביבה, בשובר הגלים של הנמל ובדיונות החולות הבתוליות שהקיפו את העיר. אשל למד בבית הספר היסודי "אחדות" שברובע ב' ומשם המשיך בלימודיו בתיכון "מקיף א'". בשל הכוונה לשלבו במגמת שירטוט בתיכון (שלא רצה בה) החליט בגיל 15 לעבור ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. הוריו תמכו במהלך, בעיקר בשל חששם מהתדרדרותו לאירועי אלימות ועבריינות בעיר. על אף הקושי בקבלת מרות ומשמעת, אשל סיים את לימודיו בהצלחה. בשנת 1982 התגייס לצה"ל ושירת כחַמָּשׁ מטוסי פנטום בבסיס חיל האוויר בחצרים. למרות שנבחר לחייל מצטיין בסיסי, חש אשל מצוקה נפשית גוברת והולכת בסביבה הצבאית וביקש לוותר על שנת שירות הקבע, אליה היה מחויב בתום שירות החובה.
עם שחרורו מהצבא, בשנים 1985–1987, חי אשל בדיונות החול שבחוף הים מדרום לאשדוד, שם בנה לעצמו בקתת עץ ("חוּשה") והתפרנס מיצירת תכשיטים בחוף הים. כמו כן הרבה לבקר בחופים השוממים של ים המלח וסיני ולשהות שם תקופות ממושכות. בראיון מאוחר תיאר אבשלום תקופה זו: "את הבית הראשון שלי בניתי כשהייתי בן עשרים: השתחררתי מן הצבא במצב רע מאוד והלכתי למדבר. [...] לא ידעתי אז כלום על אמנות, הכרתי רק את השם פיקאסו אבל מעולם לא ראיתי עבודות שלו. [...] במשך שנה בערך חייתי עם בדואים בסיני, הייתה לי פנטזיה על חיים במדבר. האמנתי שאני יכול לעשות זאת, עד שהבנתי שזה לא מספק אותי" [1]. מתקופה זו נותר מספר מועט של עבודות שיצר. יצירות אלו נושאות אופי בריקולאז'י. בעבודתו "תרבות" (1986), לדוגמה, יצר אשל דגמים של סכין, מזלג, כף וכפית עשויים עץ ונייר, התלויים בעזרת חוט בתוך קופסת קרטון, כאילו היו ממצאים אתנוגרפיים.
בשנת 1987, בעזרת כסף שחסך ממכירת התכשיטים שיצר, טס אשל לפריז, שם תכנן לחסוך עוד מעט כסף ולהתחיל טיול תרמילאים. תחילה גר בביתו של דודו (אחי אמו) מוריס אמסלם ועבד בשיפוצי בתים ודירות. לאחר זמן קצר עבר להתגורר בביתו של דודו ז'אק אוחיון , אחי אביו, חוקר אדריכלות. דרך אוחיון הכיר אשל אמנים חשובים, שהתרשמו עמוקות מאישיותו, בהם כריסטיאן בולטנסקי ואנט מסאז'ה, לה אף שימש דוגמן צילום ליצירותיה. תכניתו של אשל לטייל בעולם נדחתה; הוא נשאר בפריז והחל ללמוד אמנות בבית הספר הגבוה לאמנויות פריז-סרז'י (ENSAPC) ולהשתתף בשיעורו השבועי של בולטנסקי בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות (ENSB-A). בתקופה זו אימץ לעצמו את השם "אבשלום" (Absalon), שניתן לו ככינוי על ידי אחת מידידותיו של דודו בשל הדמיון הרב בינו לבין דמותו של אבשלום המקראי.
אבשלום השתתף לראשונה בתערוכה קבוצתית שנערכה בשנת 1987 ב-Villa Alésia בפריז. בין השנים 1987–1991 יצר אבשלום סדרה של עבודות שעסקו בסידור של אובייקטים בחלל נתון. בעבודותיו המוקדמות מן הסדרה השתמש אבשלום בחפצי רדי-מייד (Readymade) שנצבעו או שפוזרה עליהם אבקת גבס. במיצב "חדר בודד" (1987CHAMBRE SOLITAIRE, ), לדוגמה, הוא הציג חלל מגורים שרוקן מכל ממד אישי. הקירות והרהיטים הבסיסיים שנותרו בו נצבעו בצבע לבן, שהעניק לחלל מראה נזירי. משנת 1988 ואילך החל אבשלום ליצור בעצמו חפצים ואובייקטים כאלו. ב"הצעה למגורים" (1990, PROPOSITIONS D'HABITAT) יצר מיכל לבן ובו סודרו אלמנטים גאומטריים עשויים עץ, קרטון וגבס וצבועים לבן. בשיחות שלי עם אבשלום הוא הטיל לא פעם ספק באשר לאופן שבו אנו מקבלים כמובן מאליו את צורתם של חפצי היומיום בחיינו. כך, למשל, שאל, "האם מזלג, סכין, שולחן, מיטה וכו' חייבים להיראות כמו שאנו רגילים אליהם?"
בשנת 1989 נפטר ז'ק אוחיון מנגיף ה-HIV. אבשלום, שסעד את דודו, גילה זמן קצר אחר כך כי גם הוא נושא את נגיף ה-HIV. בשנת 1990 הכיר את האמנית מארי-אנז' גיימינו (Marie-Ange Guilleminot), בעת ששניהם השתתפו בתערוכה קבוצתית בקליסון (Clisson). על אף מחלתו הייתה גיימינו לבת זוגו עד ליומו האחרון.
בשנת 1991 עבר להתגורר ולעבוד באטלייה ששימש בעבר את הפסל ז'ק ליפשיץ. זהו בית תלת-קומתי, הבנוי בשלושה חללים, שעיצב האדריכל לֶה קוֹרְבּוזְיֶה (Le Corbusier-Charles-Édouard Jeanneret-Gris) באזור בולון שבפריז. החלל הועמד לרשותו על ידי קרוב משפחה שביקש לשמר את המבנה על פי האופן בו אבשלום מפרש יצירתו של האדריכל. אבשלום נהג לתאר את ביתו החדש כ: "חלל חשיבה (הגבוה והקטן ביותר), חלל יצירה וחלל תצוגה". הוא שיפץ את החלל על ידי ריקון כלל תוכנו של הבית, התזת גבס על הקירות הבנויים וריהוטו במספר מצומצם ביותר של רהיטים – מיטה, כיסא ושני שרפרפים לאורחים. באותה עת כבר התפרצה מחלת האיידס בגופו של אבשלום ולימים הוא יתאר בפניי את השיפוץ כפעולה שהודרכה על ידי תחושת זמן ההולך ואוזל.
תחת הידיעה על מחלתו, שהסתיר מרוב מכריו ומבני משפחתו, החל אבשלום ליצור פרויקט גדול ממדים שכלל בנייה של שישה מבני מגורים שתכנן עבור עצמו. מבנים אלו, שאותם כינה "תאים", יועדו להיות מוצבים בשישה מרכזי ערים ברחבי העולם (פריז, ציריך, ניו יורק, תל אביב, פרנקפורט וטוקיו) ולהוות, לדבריו, בית ה"תפור לפי מידותי". אבשלום העיד כי העיצוב האנונימי של האדריכלות שלו נועד ליצור ניכור "עד שהקיום שלי בו יהיה ממשי יותר מתמיד. [...] בעצם העובדה שאחיה בו, אצור אי-סדר במבנה; בעצם הנפח שאתפוס בו, חיי יתעצמו" [2].
בעידודו של חתן פרס ישראל, האוצר יונה פישר, הוצגה בשנת 1990 בגלריה ע"ש איקה בראון בסדנאות האמנים בירושלים, התערוכה הראשונה של אבשלום בארץ הולדתו, "הצעות למגורים". בשנת 1992 הוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכת יחיד שלו. בין המוצגים הבולטים בתערוכה הייתה העבודה "הצעה למגורים" (1992), שהציגה מבנה של חללים מרובעים המחוברים ביניהם בצינורות מעבר ומעלים על הדעת תצורת מחילות. בנוסף, הוצג בתערוכה "תא מס' 1" (1992). כל ששת ה"תאים" של אבשלום נבנו כאב טיפוס בגודל 1:1 על פי תוכניות מוקפדות והוצגו כמכלול בתערוכת היחיד האחרונה בחייו של אבשלום, במוזיאון לאמנות מודרנית של פריז (Musée d'Art Moderne de la Ville de Paris), בשנת 1993. עם זאת, בשל פטירתו, רק שני "תאים" נבנו בסופו של דבר בפועל. "תא מס' 1", שהיה אמור להיות מוצב ברובע השלישי בפריז, הושלם, כולל תשתיות חשמל ומים. לימים נרכש התא על ידי מוזיאון ישראל, מתוך כוונה להציבו באורח קבע ברחבת המוזיאון. את "תא מס' 2" לא הספיק אבשלום לסיים בעצמו, אך הוא הושלם ע"י צוותו ועל פי הוראותיו בשנת 1993, זמן קצר לאחר מותו של אבשלום (אוסף האוזר ווירט, ציריך).
ב-10 באוקטובר 1993 נפטר אבשלום ממחלה הקשורה לנגיף ה-HIV והובא למנוחות בבית העלמין באשדוד בקרבת בית הוריו.
בשנת 2010 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו במרכז לאמנות עכשווית KW בברלין (Kunst-Werke Berlin). התערוכה הוצגה גם במוזיאון Boijmans Van Beuningen, ברוטרדם, הולנד (2012), ובמוזיאון תל אביב (2013). בשנת 2021 התקיימה תערוכת רטרוספקטיבה נוספת בשם "אבשלום אבשלום" במוזיאון CAPC, בורדו, צרפת.
ב-29 במאי 2022, התקיימה בפסטיבל דוקאביב בתל אביב הקרנת הבכורה של הסרט "שבע השנים של אבשלום", בבימויים של דוד אופק ועמית עזז. הסרט מתאר את מסעִי אחר קורותיו של אבשלום בשנות חייו ועבודתו בפריז.
דני אשל
מקורות:
1. פפר, סוזנה (עורכת), "הסירוב שלי משמעו רצון לחיות", אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013, עמוד 60.
2. אבשלום, "מה שמאפשר לי להמשיך לחיות", בתוך: פפר, סוזנה (עורכת), אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013, עמודים 36-35.
3. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, ערך "אבשלום (אמן)".
תערוכות יחיד
1989 מרכז לאמנות עכשווית (CREDAC), איוורי סור-סן, צרפת [קטלוג]
1990 "הצעות למגורים (קנה מידה 1:1)", סדנאות האמנים ע"ש איקה בראון, ירושלים [קטלוג]
1990 מוזיאון סנט קרואה, פואטייה, צרפת
1990 "תאים", גלריה קרוזל-רובל/במא, פריז, צרפת
1991 "מדורים", בית האמנים, שטוטגרט, גרמניה
1991 "מדורים", משרד התרבות, המבורג, גרמניה
1991 "מדורים", גלריה קרוזל-רובלן/במא, פריז, צרפת
1992 מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב [קטלוג]
1992 גלריה אטיין פישרול, בריסל, בלגיה
1992 "עולם בלי חפצים", הקרן הלאומית לאמנות עכשווית (FNAC), היכל האמנויות, פריז, צרפת
1992 גלריה קאי פסבלום, הלסינקי, פינלנד
1993 "תאים", המוזיאון לאמנות מודרנית של העיר פריז, פריז, צרפת [קטלוג]
1993 "מאבק", גלריה קרוזל-רובלן/במא; ז'אן-רנה דה-פלרייה, פריז, צרפת
1993 מנזר הכרמליטים, פרנקפורט, גרמניה
1994 גלריה קרוזל-רובלן/במא, פריז, צרפת
1994 "תאים", גלריה טרטיאקוב, מוסקבה, רוסיה
1994 דה-אפל, אמסטרדם, הולנד
1994 מוזיאון לאמנות עכשווית, נים, צרפת [קטלוג]
1994 "רעשים", גלריה צ'יזנהייל, לונדון, אנגליה
1994 "סידור", טירת אולטריב, סרמנטיזון, צרפת
1994 גלריה אטיטיוד, ז'נבה, שווייץ
1995 "תאים", גלריה צ'יזנהייל, לונדון, אנגליה
1995 "תאים", קונסטפריין, המבורג, גרמניה
1996 "תאים", גלריה דאגלס הייד, דבלין, אירלנד
1996 "עבודות הווידאו של אבשלום", גלריה אוריאל, קרדיף, אנגליה
1997 גלריה שנטל קרוזל, פריז, צרפת
המכון לאמנות וטכנולוגיה של ברטן המערבית (IATBO), ברסט, צרפת
1997 קונסטהאלה, ציריך, שווייץ
1999 "תאים, דגמים ורישומים", גלריה גולדי פיילי, מוק קולג', פילדלפיה, ארצות הברית [קטלוג]
2005 פלטפורם גרנטי, איסטנבול, טורקיה
2005 תוכנית ה"בלתי קרואים", ביתן הארסנל, המוזיאון לאמנות מודרנית של העיר פריז, פריז, צרפת
2005 תוכנית "המבקרים", אווניון, צרפת
2006 "מאבק", הביתן השחור של המרכז הלאומי לכוריאוגרפיה, אקס אן-פרובנס, צרפת
2007 "מארי-אנז'-גיימינו מציגה את אבשלום", הקאפלה של מנזר הביקור, אמיין, צרפת [קטלוג]
2008 מרכז פסארל לאמנות, ברסט, צרפת
KW 2010-מכון לאמנות עכשווית, ברלין, גרמניה [קטלוג]
2012מוזיאון בוימנס ון-בוינינגן, רוטרדם, הולנד [קטלוג]
2013 מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו [קטלוג]
תערוכות קבוצתיות
- 1988– Atelier du Parvis de Beaubourg, Centre Georges Pompidou, Paris
- 1989– "Pas à côté pas n'importe où (Not a side, not anywhere)," Villa Arson, Nice
- 1989– "Carte blanche à Jean de Loisy (Free card for Jean de Loisy)," Centre d'Art Contemporain d'Ivry (CREDAC), Ivry-sur-Seine
- 1990– "Resistance: Absalon, Art in Ruins, Véronique Joumard, Serge Kliaving," Musée Sainte-Croix, Poitiers (catalogue)
- 1990– "Lignes de mire 1 (Lines of Sight)," Fondation Cartier, Jouy-en-Josas, France
- 1990– "Le Cinq (the Five)," Tramway, Glasgow; curator: Jean de Loisy (catalogue)
- 1990– "VII Ateliers Internationaux des Pays de Loire" Fonds Régional d’Art Contemporain (FRAC); curator: Jean-François Taddei (catalogue; text: Hans-Ulrich Obrist)
- 1991– "Collection of the CAPC Museum," Musée d’Art Contemporain (CAPC), Bordeaux
- 1991– "Movements 1 & 2," Centre Georges Pompidou, Paris; curator: Jean-Pierre Bordaz (catalogue)
- 1992– Documenta 9, Kassel; curator: Jan Hoet (catalogue)
- 1992– "New Acquisitions," Caisse des Dépôts et Consignations, Paris
- 1992– Third International Istanbul Biennale; curator: Vasif Kortun
- 1993– "L’Image dans le tapis (The Image in the Carpet)," Arsenale, Venice Biennale; curator: Jean de Loisy (catalogue)
- 1993– "Hôtel Carlton Palace, Chambre 763," 207 boulevard Raspail, Paris; curator: Hans-Ulrich Obrist
- 1993– "Lieux de la vie moderne (Places of Modern Life)," Le Quartier
- 1993– Centre d’Art Contemporain, Quimper, France
- 1993– "Le milieu du monde (The Middle of the World)," Villa Saint
- 1994– "Hors limites (Out of Bounds)," Musée National d’Art Moderne, Centre Georges Pompidou, Paris; curator: Jean de Loisy (catalogue
- 1994– "Même si c’est la nuit (Even if it is Night)," Musée d’Art Contemporain (CAPC), Bordeaux; curator: Jean-Louis Froment
- 1994– "Le saut dans le vide (A Leap into the Void)," Artists House, Moscow (catalogue)
- 1994– "Beats," Collection de la Caisse des Dépôts et Consignations, Belém Cultural Centre, Lisbon
- 1994– "Un papillon sur la roue (A Butterfly on a Wheel)," Espace d’Art Moderne et Contemporain, Toulouse
- 1995– Rudiments d’un musée possible 2 (Rudiments for a Possible Museum 2)," Musée d’Art Moderne et Contemporain (MAMCO), Geneva
- 1995– "Currents ‘95: Familiar Places," Institute of Contemporary Art (ICA), Boston
אבשלום: האיש ללא בית הוא פושע פוטנציאלי
Mooore College of Art & Design
2011
האם דברים חולמים על כבשים גיאומטריות?
Texte Zur Kunst
2011